בתרבויות מסוימות, כאשר אדם מסיים את חייו מקובל לשרוף את הגופה ולשמור אותה בכלי נאה. כאילו תמצית קיומו של המת עוד מלווה את החיים. תרבויות אחרות בוחרות לשמר את זכרון המת דווקא בארון קבורה שמחזיק את מידותיו, וצורתו החיצונית. משל המקום הפיזי שתפס בעולמנו לעולם לא יתפנה באמת, גם אם יתמלא בחומר אחר.

צמחים, כמו כל יצור חי, הם ברי חלוף. החלקים העשבוניים בצמחים מתחלפים, ולא מותירים אחריהם דבר. המונח לתיאור אוסף צמחים מיובשים – עשבייה (Hebarium), נובע מכך שמה שמנסים לשמר באוסף או דווקא את החלקים העשבוניים, העלים והפרחים. מדובר באתגר לא פשוט, שכן המטרה היא לשמור על מירב התכונות המקוריות של הצמח על אף העובדה שהוא כבר מת. גם המבנה הפיזי וגם החומר הצמחי, לנצח.

בימים אלה מתקיימת תערוכת הבוגרים והבוגרות של בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים. בין העבודות המוצגות שם ישנו פרויקט הנוגע מצד אחד בשבריריות של החיים ומצד שני במה שהם משאירים אחריהם. רוני שוחט, סטודנטית בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשיתי, הניחה חלקי צמח עשבוניים שונים בין שתי שכבות זכוכית והכניסה לתנור בחום גבוה. התוצאה של התהליך הזה היא שריפה מוחלטת של הצמח, והמסה חלקית של הזכוכית, מה שמביא לכליאת האפר של הצמח בתוך שכבות הזכוכית בצורה המקורית שבה הצמח היה מונח. מעין צללית לבנה של הצמח המקורי ממנו לא נותר למעשה דבר. הנסיון הזה, מייצר מפגש מעניין בין מה שעשוי להתקיים לנצח לבין מה שסופו למות. לכידת האפר בזכוכית מצד אחד משאירה רק את תמצית החומר הצמחי, ומצד שני שומרת את המבנה הפיזי של הצמח שנשרף. שילוב של צורה ותוכן.

הפרויקט בוצע בהנחיית נועם דובר ובליווי ד"ר אייל בן-חור, מנהל אוסף הצמחים הלאומי באוניברסיטה העברית.

 

תקציר הפרויקט:

הפרויקט מציג אוסף קפסולות זמן, עשויות שכבות זכוכית המכילות בתוכן צמחים מקומיים. ההתבוננות בהם מייצרת חוויה אישית וקולקטיבית, המזמינה נקודת מבט אחרת על הטבע המוכר לנו. פעולת האיסוף מתחילה עם מספר מצומצם של צמחים, המהווים בסיס להמשך פעולת הקטלוג וליצירת מקור ידע.

לכידתם של צמחים בתוך כמוסת זכוכית, בתהליך שריפה בשילוב טכניקות פיוזינג (Fusing) וסלאמפינג (Slumping), הופכות אותם לתכלילים (חלקיק זר שנכלא בחומר) מכוונים, המאפשרים להביט בצמחים כעל זיכרון קפוא בזמן. כחומר אורגני, עובר הצמח תהליך פירוק תרמי המותיר שארית פחמן שאינו נחשף לחמצן. התוצאה היא צללית של צמח מוכר עשויה אפר לבן.

הדקונסטרוקציה של הצמח, כתוצאה מפעולת ההרס של השריפה, מבטלת את כל ערכיו של הפרט מלבד זהותו החזותית, התלויה באופן בו הוא מתקבע. אופייה המולקולרי האמורפי של הזכוכית, מאפשר ניסוח חדש של תהליכי שימור ותיעוד של חומר בוטני. אותה חותמת כימית שנותרת בזכוכית, העמידה בפני שינויי הזמן, היא רשמיו של הצמח.

 

מוזמנים לבקר בהצגת הפרויקט בתערוכה:

התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, קומה 3, חדר 383

כל הפרטים כאן: https://www.bezalel.ac.il/events/662489